בלוג עורכי דין

בבית המשפט העליון

רע"א 2747/08

בפני:
כבוד השופטת ע' ארבל

המבקשים:
1. יעקב שאוליאן

2. ניסן שאוליאן

3. פלורה שאוליאן

נ ג ד

המשיבים:
1. רונית חורש

2. רצון תוהמי

3. עיריית תל-אביב-יפו

בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 19.2.08 בע"א 3758/06 שניתן על-ידי כבוד השופטים: י' שנלר, ד"ר ק' ורדי וא' אורנשטיין

בשם המבקשים:
עו"ד רוני גורסקי ועו"ד ניסן שאוליאן

החלטה

1. לפניי בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטים י' שנלר, ק' ורדי, א' הורנשטיין) אשר קיבל בחלקו את ערעורם של המבקשים על החלטתו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת ד' מארק-הורנצ'יק) במסגרתה נדחתה על הסף תביעת המבקשים נגד המשיבים מחמת חוסר סמכות עניינית.

2. הרקע לבקשה כפי שעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי ומטענות המבקשים הינו כדלקמן: המשיבה 1 הינה מנהלת מחלקת אכיפה וחניה במשיבה 3, והמשיב 2 היה הממונה על הגביה במשיבה 3. המבקש 1 והמבקשת 3 הינם בני זוג הנשואים זה לזו.

ביום 14.6.2006 הגישו המבקשים תביעה כספית נגד המשיבים לבית משפט השלום בתל אביב-יפו על סך 150,000 ₪, לאחר שביום 30.4.2002 הם שילמו, לטענתם, "תחת מחאה", חשבון בגין 20 דו"חות חניה אשר העבירה בגינם התיישנה. ביום 21.6.2005 מסרו מעקלים למבקשים דרישת תשלום בגין 23 דו"חות חניה נוספים, תוך שהם משאירים בבית המבקשים "התראה לפני עיקול". ביום 23.11.2005 הטילה המשיבה 3 עיקול על חשבון הבנק העסקי של המבקש 1. ביום 9.1.2006 הגיעו מעקלים לבית המבקשים בזמן שהמבקש 1 שהה בחו"ל, והמבקשת 3 נאלצה למסור שיק אישי שלה על סך 6,161 ₪ "תחת מחאה", תוך שהיא מציינת על גבי השיק כי תישמרנה כל טענות המבקש 1 בנוגע לדו"חות הרלוונטיים. השיק האמור נפרע ביום 23.1.2006. במהלך השנה שלאחר מכן הטילה המשיבה 3 עיקולים על חשבונות הבנק של המבקש 1, אשר בוטלו כעבור זמן מה.

בכתב תביעתם, טענו המבקשים כי המשיבים פגעו בצנעת הפרט שלהם, פרסמו עליהם לשון הרע, גרמו להם לעגמת נפש וכן עוולו כנגדם בעוולות נזיקין של גזל ועיכוב נכס ו/או זכות שלא כדין. לחילופין, טענו המבקשים כי המשיבים התרשלו, הציגו מצגי שווא ופעלו בתרמית ובחוסר תום-לב כלפיהם, זאת שעה שהעבירות ו/או הקנסות התיישנו. לנוכח האמור, תבעו המבקשים פיצוי בסך 144,000 ₪ בנוסף להשבת סכום השיק הנפרע.

המשיבים, מנגד, טענו בכתב הגנתם להיעדר סמכות עניינית של בית משפט השלום, שכן הדרך, לטענתם, לתקוף את דו"חות החניה הינה בבית המשפט לעניינים מקומיים, בהתאם להוראות סעיף 55(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט) ולהלכה שנקבעה בע"א 8080/99 וקס נ' עיריית תל אביב (לא פורסם, 5.12.2005) (להלן: עניין וקס או הלכת וקס).

3. בית משפט השלום קיבל את בקשת המשיבים ודחה את תביעת המבקשים על הסף. נקבע כי התביעה מגלמת תקיפה של דו"חות החניה; תביעה לביטולם; והשגה על תוקפם – עניינים הנמצאים כולם תחת סמכותו הייחודית של בית המשפט לעניינים מקומיים, בהתאם להוראות סעיף 55(א) לחוק בתי המשפט. בית המשפט הוסיף כי רק במידה ובית המשפט לעניינים מקומיים יקבע שהמבקש 1 לא ביצע את עבירות החניה ו/או שהעבירות/הקנסות התיישנו – יוכלו המבקשים להעלות את טענותיהם נגד המשיבה. כן נדחתה טענת המבקש 1 כי העובדה שאשתו – המבקשת 3 – היא זו ששילמה חלק מהקנסות, יש בה כדי למנוע את החלתו של סעיף 229(ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי או החוק), לפיו מששילם אדם את הקנס רואים בו כמי שהודה באשמה.

4. על החלטת בית משפט השלום הגישו המבקשים ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר קיבל, כאמור, את הערעור בחלקו. בפסק דינו, פירט בית המשפט את סעיפי החוק הרלוונטיים, וקבע כי לאור סעיף 55(א) לחוק בתי המשפט, סעיפים 229(ח) ו-(ח2) לחוק סדר הדין הפלילי וההלכה שנקבעה בעניין וקס, כל הקשור להשגות על ההרשעה עצמה, לרבות טענה להתיישנות העבירה, מקומו בפני בית המשפט הדן בהליך הפלילי, קרי בית המשפט לעניינים מקומיים, ולא בבית המשפט האזרחי. עם זאת, בית המשפט איבחן בין טענות מהסוג האמור לבין טענות לגבי התיישנות הקנס או לגבי עצם אופן פעולת הגביה של הקנס, אשר עליהן להתברר בבית המשפט האזרחי, ללא תלות בביטול ההרשעה בעבירה. בית המשפט המחוזי נימק את קביעתו בכך שטענות ממין זה שונות במהותן מטענת התיישנות העבירה, כיוון שאין הן תוקפות את קיומם של ההרשעה והעונש, אלא את אכיפתו בלבד. משכך, כאשר מדובר בעונש בדמות קנס, ניטל אופיו הפלילי והוא הופך לחוב אזרחי, ותקיפתו הינה לא אחרת מאשר תקיפת פעולת הרשות.

בית המשפט דחה את נסיונם של המבקשים לאבחן את עניינם מעניין וקס, בו יושם העקרון לפיו אין לעקוף הליכים פליליים באמצעות הליכים אזרחיים. בית המשפט הדגיש כי טענת המבקשים – לפיה העובדה שהקנס שולם על-ידי המבקשת 3 ולא על-ידי המבקש 1 מוציאה את עניינם מגדרו של סעיף 229 (ח) לחוק סדר הדין הפלילי – הינה נסיון מתחכם לעקוף את הלכת וקס ואת סעיף 229(ח), נסיון אשר אין לקבלו. בית המשפט אף ציין כי הדברים יפים במיוחד בנסיבות המקרה דנן, בו ניתן היה להבין כי חשבון הבנק של בני הזוג משותף לשניהם וכי המכונית לגביה נרשם הדו"ח רשומה גם על שם האשה.

בסיכומו של עניין, קבע בית המשפט כי "דרך המלך" הינה, ראשית, קביעת בית המשפט לעניינים מקומיים לגבי קיומם, תוקפם והתיישנותם של הדו"חות נשוא התביעה. או אז, אם ייקבע כי המבקש 1 לא ביצע את עבירות החניה ו/או שהעבירות התיישנו כך שיבוטל ההליך הפלילי, יוכלו המבקשים לטעון את טענותיהם הנזיקיות עקב פעולות הגביה שביצעו המשיבים בגין דו"חות אלו. יחד עם זאת, בית המשפט קיבל, כאמור, את הערעור בחלקו, והחזיר את הדיון לבית משפט קמא בשתי נקודות: התיישנות העונש/הקנס – קרי אותן טענות אשר היו עומדות למבקשים גם מבלי שהיו תוקפים את ההרשעה; וטענות המבקשים ביחס לפעולות הגביה שבוצעו, לטענתם, שלא כדין לאחר תשלום השיק על-ידי אשת המשיב 1 בגין דו"חות החניה, והטענות הנזיקיות הכרוכות בכך.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

5. לטענת המבקשים, שגה בית המשפט המחוזי בפסק דינו, ודרך פרשנותו מעוררת שאלות המצדיקות מתן רשות ערעור לבית משפט זה. כך, בין היתר, המבקשים טוענים כי בשונה מעניין וקס – בו המערער שילם את הקנס וטען בדיעבד כי התברר לו שהאישום היה פגום, הרי שבמקרה דנן הקנס שולם, כאמור, על-ידי אדם אחר (המבקשת 3 – אשתו של המבקש 1) שלא ברצונו ובידיעתו של המבקש 1. לטענת המבקשים, שגה בית המשפט המחוזי בכך שראה באשתו של המבקש 1 שלוחתו, שכן אין שליחות נוצרת מאליה. לנוכח האמור, לטענת המבקשים יש לאבחן את עניינם מהלכת וקס, ויש לדון בשאלה העקרונית לפיה האם גדרה של החזקה החלוטה הקבועה בסעיף 229(ח) לחוק סדר הדין הפלילי חלה גם במקרים בהם הקנס שולם שלא בהסכמת ה"עבריין".

שנית, המבקשים מפנים ללשון סעיף 229(ח) לחוק, הקובע את החזקה לפיה רואים אדם ששילם את הקנס כמי שהודה באשמה. אליבא דמבקשים, "ה" הידיעה המופיעה לפני המילה "קנס" משמעה כי מדובר בקנס מסוים, ורק כאשר אדם משלם קנס הקשור להודעת קנס מסוימת ייחשב הוא כמודה. לטענת המבקשים, עניינם שלהם שונה, שכן הם הכחישו מכל וכל את החוב ואת קיומן של הודעות הקנס. משכך, לטענתם, היסוד של "שילם אדם את הקנס" לא התקיים בעניינם, ולפיכך שאלת תחולתו של סעיף 229(ח) לחוק צריכה היתה להיות מוכרעת על-ידי בית המשפט על יסוד ראיות.

טענה נוספת אותה מעלים המבקשים הינה נגד קביעתו של בית משפט השלום, לפיה אין לו סמכות עניינית לדון בתחולת סעיף 229(ח) לחוק. לדידם, שאלה זו צריכה היתה להתברר במהלך המשפט האזרחי, שכן סמכות עניינית נקבעת בהתאם לסעד המבוקש.

לבסוף, המבקשים טוענים כי משהתקבל הערעור בחלקו, שגה בית המשפט המחוזי בפסקו כי לא יינתן צו להוצאות, ובקבעו שהוצאות ההליך אשר התנהל בפניו תילקחנה בחשבון בעת פסיקת הוצאות ההליך בפני בית משפט קמא, אליו הוחזר, כאמור, הדיון.

6. עיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות דלמטה, ומצאתי כי דין הבקשה להידחות. הלכה היא מלפני בית משפט זה כי יש להיעתר לבקשות רשות ערעור ב"גלגול שלישי" רק כאשר עולה מהן שאלה עקרונית, החורגת מעניינם הצר של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). במקרה דנן, חרף נסיונם של המבקשים להצביע על חשיבות משפטית עקרונית העולה מבקשתם, טענותיהם נסובות על עניינם הפרטני ולאופן יישום ההסדר המשפטי הקיים על-ידי הערכאות דלמטה. בכל אלה, כידוע, אין כדי להצדיק דיון בפני ערכאת ערעור שניה.

ראשית יש לומר, כי המסקנה אליה הגיע בית המשפט המחוזי עולה בקנה אחד עם ההסדר החקיקתי הקיים ועם הפסיקה הרלוונטית. סמכותו של בית המשפט לעניינים מקומיים מעוגנת בסעיף 55(א) לחוק בתי המשפט, במסגרתה נכללת הסמכות לדון בעבירות לפי חוקי עזר, בכללן עבירות חניה. סעיף 229(ח) לחוק סדר הדין הפלילי קובע חזקה כי מששולם קנס רואים את מקבל הדו"ח כמי שהודה באשמה בפני בית המשפט. סעיף 229(ח2) לחוק קובע כי אף אם לא שילם אדם את הקנס, וחלפו המועדים להגשת בקשת ביטול הקנס או בקשה להישפט או שהבקשות נדחו, יראו אותו כאילו הורשע בבית המשפט ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס. בעניין וקס, קבע בית משפט זה כי תביעות אשר עניינן תקיפת חוקיות הקנסות הינן למעשה השגות על הרשעה פלילית, אשר מקומן אינו בהליך אזרחי.

הנה כי כן, הדין עם בית המשפט המחוזי משחילק בין טענות המבקשים התוקפות את ההרשעות עצמן – אשר מקומן בהליך בפני בית המשפט לעניינים מקומיים, לבין טענותיהם בעניין התיישנות העונש וביחס לפעולות הגביה המוזכרות – אשר מקומן בהליך אזרחי. יצויין, כי אבחנה זו אין לידתה יש מאין, והיא תואמת את דבר המחוקק בסעיף 70 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, לפיו על הליכי גביית קנס אשר לא שולם במועדו תחולנה הוראות פקודת המסים (גביה), אשר מטבע הדברים מקומם להתברר בפני ערכאה אזרחית (וראו לעניין זה: ע"פ 3482/99 פסי נ' מדינת ישראל, פ"ד נט (5) 715 (1999)). אין לקבל, אפוא, את טענת המבקשים נגד הכרעתו של בית המשפט המחוזי בשאלת סמכותן העניינית של הערכאות דלמטה.

אשר לטענת המבקשים לפיה שגה בית המשפט המחוזי משראה באשתו של המבקש 1 שלוחתו – הרי שאין זו מצדיקה מתן רשות ערעור. טענה זו נוגעת לנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה דנן, ובפני המבקשים קיימת האפשרות להעלות את טענותיהם בעניין בפני הערכאה המוסמכת, היא בית המשפט לעניינים מקומיים. למעלה מכך, יש לציין כי לנוכח הוראות סעיף 229(ח2) לחוק, הימנעות מתשלום הקנס לא היתה מביאה לתוצאה שונה, שכן החזקה לפיה היו רואים במשיב 1 כאילו הורשע ונגזר עליו הקנס היתה חלה. הסמכות העניינית נתונה, אפוא, לבית המשפט לעניינים מקומיים, בין אם שולם הקנס ובין אם לאו, ודבריו האמורים של בית המשפט המחוזי בדין נאמרו.

בהתייחס לנסיונם של המבקשים לפרש את "ה" הידיעה בה נוקטת לשון החוק בסעיף 229(ח) ככזו הנוגעת אך ורק למקרים בהם האדם המשלם אינו כופר בעצם קיום הקנס – דינה להידחות. לשון הסעיף קובעת כי תשלום הקנס כמוהו כהודאה. נסיונם של המבקשים לקשור בין החזקה הקבועה בסעיף 229(ח) לחוק לבין הודאה בהודעת קנס קונקרטית הינו משולל הגיון. בצדק קבע בית המשפט המחוזי כי תחושתם הסובייקטיבית של המבקשים בדבר קיומה או היעדרה של הודעת קנס אינה מעלה או מורידה לעניין תחולתו של סעיף 229(ח) לחוק. הוראות הסעיף הן ברורות, והן קובעות כי מששולם הקנס רואים את האדם כמי שהודה באשמה. בנסיבות לכאוריות כמו במקרה דנן, בהן שילם אדם עבור קנס אשר הוא טוען כי כלל אינו קיים, פתוחה בפניו הדרך לפנות לערכאה המוסמכת בטענה מתאימה לביטולו. אולם שאלה זו מנותקת מתחולת חזקת סעיף 229(ח) לחוק סדר הדין הפלילי, המתקיימת מרגע תשלום הקנס.

טענתם האחרונה של המבקשים עניינה פסיקת ההוצאות על-ידי בית המשפט המחוזי. ואולם, גם טענה זו אינה מצדיקה את קבלת הבקשה. הלכה פסוקה היא כי רק במקרים נדירים, כגון טעות משפטית, פגם או פסול בשיקול דעתה של הערכאה הראשונה, יתקבל ערעור על פסיקת הוצאות (ע"א 578/83 חסונה נ' זכריה, פ"ד מא (1) 689, 692 (1987); ע"א 3400/03 רובינשטיין נ' עין טל 1983 בע"מ (לא פורסם, 23.3.2005)). אם כך לגבי ערכאת ערעור ראשונה, על אחת כמה וכמה מקום בו בבקשת רשות ערעור עסקינן, ופשיטא שאין בנושא כשלעצמו כדי להצדיק מתן רשות ערעור (רע"א 9713/07 חיר נ' שטרמל (טרם פורסמה, 4.6.2008)).

הבקשה אפוא נדחית. משלא נתבקשה תגובה – אין צו להוצאות.

ניתנה היום, כ' באב התשס"ח (21.8.2008).

ש ו פ ט ת

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.